הקדמה
עוד בעניין דומה
ב-21 לאפריל 1896, בהרצאתו "אטיולוגיה של היסטריה", הציג פרויד את תיאורית הפיתוי המיני - Seduction Theory בפני חברי "החברה לפסיכיאטריה ונוירולוגיה של ווינה". הוא הביא בה את סיפוריהם של 18 ממטופליו, גברים ונשים, שנוצלו מינית על ידי הוריהם, בני משפחה אחרים או מבוגרים כלשהם. טענתו הייתה ש- 100% מההפרעות ההיסטריות קשורות לחוויה טראומתית של פיתוי מיני. טענה זו לא מצאה מענה בניסיונם של עמיתיו למקצוע, אשר התקשו להסכים עמו. שנה-שנתיים לאחר מכן, נסוג פרויד מתיאורית הפיתוי בה האמין בכל מאודו. בשלב זה, אפשר היה להסיק שלא כל ההפרעות ההיסטריות נוצרות עקב ניצול מיני, אלא יש שכן ויש שלא. ולמען הדיוק: תיאורית הפיתוי המיני על כל תהפוכותיה, אשר כוונה בייחוד להיסטריה, נגעה ל"נוירוזה אובססיבית" גם כן.
כעבור ארבע שנים וחצי מאז הרצאתו "אטיולוגיה של היסטריה", התקבלה לטיפולו של פרויד נערה בת 18, אשר הובאה אליו על ידי אביה המודאג, לאחר שמצא מכתב אובדני על שולחנה. מר באואר, אבי הנערה, היה מוכר לפרויד מאז 1894, כאשר הגיע לטיפול עקב בלבול ושיתוק חלקי. פרויד איבחן את הפרעתו כעגבת, בה, שיער, לקה מקודם לנישואיו, וטיפל בו בהצלחה רבה; "בהצלחה רבה", כך צוין במקורות השונים, על אף שהתרופה המועילה הראשונה נגד עגבת, סלברסן Salvarsan, הומצאה רק ב 1910.
הנערה, אידה שמה, מוכרת בספרות בשם הבדוי "דורה", שניתן לה על-ידי פרויד. מקור השם בסיפור הבא: רוזה, אחותו של פרויד, קיבלה לעבודה כעוזרת וכמטפלת גברת בשם רוזה. היות שרוזה היה גם שמה (של אחותו של פרויד), היא החליפה את שם העוזרת ל"דורה" (לא ידוע מדוע בחרה דווקא בשם זה). משמעות המילה "דורה" ביוונית היא "מתנה", אך עיסוק ספקולטיבי בזווית זו של הנושא עלול לסבך יותר מאשר להבהיר אותו. מה שידוע הוא שהחלפת שמה של העוזרת מ"רוזה" ל"דורה" הייתה מקור ההשראה של פרויד, כאשר העניק לאידה באואר את השם "דורה". על כך התוודה במאמרו "פסיכופתולוגיה של חיי היומיום" מ-1904.
את מאמרו על המקרה של "דורה" כתב פרויד בראשית שנת 1901, מייד עם הפסקת הטיפול בה. שמו הראשון היה "חלומות והיסטריה". מקורו ברצונו להמשיך את עיסוקו בחלומות, נושא שכידוע, הובא לשיא עיבודו בספרו "פירוש החלומות" (1900). מאמרו על דורה, אשר נדחה מספר פעמים, התפרסם תחת השם "קטע מתוך אנליזה של היסטריה" באוקטובר 1905 (1).
אחת הבולטות מבין הסוגיות השונות בסיפורה של אידה באואר היא סוגית ההטרדות המיניות בהן, על פי דבריה, התנסתה פעמיים, בגיל 14 ובגיל 16. מי שהואשם בכך, היה חבר של הוריה, בן גילם מן הסתם. במאמרו של פרויד הוא מופיע כ"מר ק.", אולם שם משפחתו האמיתי היה "זלינק". סוגיה בולטת נוספת הם שני חלומותיה שהובאו לפני פרויד. הם זכו לתשומת לב מרבית מצידו ולהעמקה בלתי מתפשרת. פירושם חובר לטראומות המיניות המדווחות על ידי הנערה ולתולדותיה המשפחתיות.
האבחנה הראשית המסתברת מתוך מאמרו של פרויד היא "היסטריה", אשר הייתה בימים ההם הפרעה "פופולארית" ומוכרת היטב. הנוירופסיכיאטר הצרפתי שרקו (1825-1893) נקט באבחנה "היסטריה גדולה" - "Grande Hysterie" עבור מקרים "גדולים" של היסתרו – אפילפסיה, אולם פרויד כינה באחת הפעמים, את הפרעתה של אידה "היסטריה קטנה" – "Petite Hysterie" (2, עמ' 62; 3, עמ' 41).
שאלה מהותית המסתמנת מבין שורות מאמרו של פרויד, היא באם תלונותיה של אידה על הטרדותיו המיניות של מר זלינק, היו אמת או שקר. בשפת היום יום משמשים שני הפכים אלה כדי לתאר דברים שהתרחשו או שבניגוד לכך, הומצאו. במצבים רפואיים מסוימים הגבול בין אמיתותם לבין שקריותם של תכנים הנמסרים על ידי החולה ושל תסמינים המוצגים על ידו, מטושטש וקשה לדיוק. לקביעתו הברורה, עד כמה שניתן, משמעות דיאגנוסטית. התחלות malingering – והפרעה מדומה – disorder factitious הינן דוגמאות להפרעות נפשיות בהן החולה מוסר מידע שאינו מבוסס על אמת; המשותף לשתי האבחנות הוא העמדת פני חולה. ההבדל ביניהן הוא המטרה. בהתחלות החולה רודף אחרי טובות הנאה כמו רווח כספי, השגת תרופות או סמים שלא למטרה טיפולית, הימנעות מהתחייבויות בתחום העבודה, בית הספר, הצבא ואחרות; בהפרעה מדומה, לעומת זאת, החולה כמה לתשומת לב ואהדה, אותן הוא מצפה להשיג באמצעות סטאטוס ה"חולה", ומבלי שתהיה לו מטרה אחרת. תסמונת מינכהאוזן*, הדרמטית ביותר מבין ההפרעות המדומות, מלווה לפעמים באובדנות (4).
אבחנה "מודרנית" יותר, היכולה אולי להישקל כיום להפרעתה של אידה באואר, היא תסמונת הזיכרון המדומה (הכוזב או השגוי) – .FMS – false memory syndrome להלן אחת מהגדרותיה: תסמונת המבטאת תזה שמניחה קיום מצב תודעתי, שבו לאדם יש זיכרונות מאירועים שלא התרחשו במציאות. ברוח זו נשאלת השאלה האם אידה, ללא קשר לאמת או לשקר, דיווחה על אירועים ש"זכרה" מן המציאות אך לא אירעו כלל.
ג'ניפר פרייד
FMS, המוזכרת ב"סינופסיס של פסיכיאטריה" (5) אינה מופיעה כיחידה נוסולוגית בספרי הסיווג הפסיכיאטריים. ובכל זאת, ארחיב אודותיה. ראשיתה בשנת 1990, כאשר ג'ניפר פרייד, פסיכולוגית קלינית בשנות ה-30 לחייה, האשימה את אביה בניצול מיני שאירע, על פי זיכרונה, בנעוריה המוקדמים. זיכרונות הקשורים לכך התעוררו אצלה תוך כדי טיפול פסיכולוגי אליו פנתה, ללא קשר לניצול מיני דווקא. הוריה, פיטר, מתמטיקאי ופרופסור באוניברסיטת פנסילבניה, ופמלה, ד"ר לחינוך ומומחית לאחסון ושחזור של מילים בתוך הזיכרון, שללו באופן מוחלט את טענותיה. למענם ולמען הורים אחרים העלולים למצוא את עצמם במצב דומה, הקימו השניים ב-1992 ארגון בשם False Memory Syndrome Foundation. זאת במטרה לסייע ולתמוך בהורים המואשמים על-ידי ילדיהם באופן כוזב בניצול מיני. בשנת 2007 סיפק ארגון זה תמיכה ועזרה לכ- 100,000 הורים שהואשמו על ידי ילדיהם בהתעללות מינית (6). זיכרונות הקשורים בניצול מיני, כמו גם זיכרונות בעלי תכנים אחרים, עשויים לעלות למודעות במהלך טיפול פסיכולוגי. הם "מתאוששים" או "משתחררים" מההדחקה - פעולה רצויה ומבורכת, שמקדמת את תהליך ההחלמה. הבנה זו, המקובלת בעולם הרפואי, התערערה כאשר אנשי מקצוע שונים שעסקו בנושא ה-FMS, העלו את האפשרות שזיכרונות כמו אלו של ג'ניפר פרייד, "מושתלים" – " "implantedבמוח המטופלים על ידי המטפל/ת. במקרים אלה, שלא כמו במקרה של זיכרונות "מאוששים" –"recovered" (במשך הטיפול), מדובר על רשלנות מקצועית, הצפויה להעביר את המטפל מכורסתו הנוחה אל ספסל הנאשמים. זיכרונות מושתלים הם גרסה של FMS.
*התסמונת קרויה על שמו של הברון קרל פרידריך הרונימוס פון מיכהאוזן (1720-1797), הידוע כגדול הגוזמאים והבדאים של כל הזמנים.
כאן המקום לציין ש"דורה של פרויד" הגיעה לטיפול עם זיכרונותיה ולא בלעדיהם. ברור שהם לא "הושתלו" על ידי פרויד, אך דבר זה עדיין אינו מאפשר לנו לקבוע באם הם היו אמת, שקר או דמיון; דהיינו, אם הם היו מבוססים על סיטואציה שאירעה במציאות אם לאו. "זיכרונות" שלא הושתלו במוח המטופל על ידי מטפלו או כאלו שכלל לא נוצרו במסגרת טיפולית, יכולים להתבסס על סיטואציה שאכן אירעה או, להבדיל, להיות פרי דמיונו של אדם, החווה אותם כמבוססים על סיטואציה מציאותית ש"זכורה" לו, על אף שלא התקיימה מעולם.
ג'ניפר פרייד היא אחת מבין הנשים הידועות ביותר שהתלוננו על ניצול מיני. במקרה שלה, על ידי אביה. כיום היא בת 58, משמשת כפרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת "אורגון" שבארצות הברית. היא עורכת העיתון Journal of Trauma and Dissociation וסופרת פורייה. בין יתר עיסוקיה האקדמיים, היא חוקרת את נושא הניצול המיני והזיכרון (איך לא?).
אליזבת לופטוס
קשה לדבר על FMS מבלי להזכיר את אליזבת לופטוס (1944 - ). לופטוס היא פסיכולוגית יהודיה אמריקאית בעלת תארים אוניברסיטאיים רבים ואוריינטציה טיפולית של CBT. בהיותה מומחית בנושא הזיכרון, היא מבוקשת לעיתים קרובות כעדה או כיועצת ראייה בבתי משפט. בתחום ה-FMS מתמחה לופטוס בנושא הזיכרונות המושתלים. על מנת להוכיח את קיומם, היא פיתחה מספר טכניקות באמצעותן הצליחה "לשתול" במוחם של אנשים "זיכרונות" של אירועים אשר לא היו ולא נבראו.
בשנים האחרונות טוענים חוקרי נושא הזיכרון על התקדמות מרשימה בהבנת היווצרות הזיכרונות, אלו המבוסס על מציאות כפי, או לעומת, אלו המדומים, על פי התהליכים המתרחשים במוח (8,7).
המקרה
פרטי זהות וסיבת ההבאה לטיפול
האחים אידה ואוטו באואר
17 לאוקטובר 1900. אידה באואר, נערה וינאית בת 18, מובאת לטיפולו של פרויד על ידי אביה, המודאג ממכתבה האובדני. הורי הנערה: קטרינה – קטי, בת 38, ופיליפ בן 47. אמה, המתוארת כאישה פשוטה במובנו הלא מחמיא של הביטוי, סבלה מצורך כפייתי בניקיון, אשר הוגדר על ידי פרויד כ"פסיכוזה של עקרת בית" ו"נוירוזה אובססיבית" (3, עמ' 39;9). הוא לא הכיר אותה אישית, אלא התבסס בהגדרתו על מידע שקיבל מפי בעלה ובתה, שהיו מאוחדים בדעותיהם השליליות לגביה. פיליפ היה תעשיין טקסטיל מצליח, אדם אינטליגנטי ומוכשר. לאידה היה אח גדול ממנה ב-14 חודשים, אותו העריכה מאוד. שמו היה אוטו. לימים הוא היה מדינאי אוסטרי ידוע והפך לראש המפלגה הסוציאל – דמוקרטית האוסטרית. השפעתו על התפתחות הפרעתה הנפשית ומעורבותו בה, לא תפסו מקום משמעותי בסיפור המקרה. המשפחה התגוררה ברחוב ברגאסה מספר 32 שבווינה, מרחק מטרים ספורים ממשפחת פרויד. בני הזוג קטי ופיליפ באואר השתייכו למשפחה יהודית מתבוללת, שמקורה בבוהמיה.
תולדות הנערה ומעט פרטים נוספים על בני משפחתה
בהיותה בת 5 הפסיקה למצוץ את אגודלה. בהיותה בת 6, עברה המשפחה מווינה לעיר מראן Merano שבטירול שנודעה באקלימה הטוב, עקב מחלת השחפת של אביה. שם הם פגשו בבני הזוג פפינה והאנס זלינק, המופיעים במאמרו של פרויד בשם המשפחה ק'. הם יהוו גורם משמעותי בתהליך התפתחותה ה"פסיכוסקסואלית" של אידה ושל הפרעתה הנפשית. במאמרו מתאר פרויד את מר זלינק כ"גבר צעיר למדי, בעל חיצוניות מושכת". משפחת באואר התגוררה במראן במשך 10 השנים הבאות.
כשנה לאחר שעברה המשפחה למראן, בסביבות גיל 7, החלה אידה לסבול מהרטבה לילית, שכנגדה קיבלה טיפול תרופתי, ומקוצר נשימה; בהיותה בת 8 נתגלו אצלה "מחושים עצבניים" - ביטוי המופיע בתיאור המקרה על ידי פרויד. היא המשיכה לסבול מקוצר נשימה מתמיד, שהתקפיו גברו לפעמים עד מאוד. כעבור מספר חודשים חל שיפור במצבה לאחר שבהמלצת הרופאים, הקפידו בני סביבתה למנוע ממנה לחצים. רופא המשפחה אבחן את הנערה כסובלת מ"הפרעה עצבנית מובהקת", המוציאה מכלל חשבון סיבה אורגנית.
ב-1892, כשאידה הייתה בת 10, חלה אביה בהיפרדות רשתית של אחת מעיניו, שאיימה עליו בעיוורון, מאחר שעינו השנייה הייתה עיוורת מלידה. פרוגנוזה זו התבדתה באורח פלא, כאשר לפתע החל לראות בעינו ה"עיוורת". שנתיים לאחר מכן, הופנה מר באואר בן ה-41, על ידי מר זלינק, לפרויד בן ה-38, שכבר יצאו לו מוניטין כנוירופסיכיאטר מכובד. פרויד קבע שמר באואר סובל מ"בלבול, משיתוק ומהפרעה מנטאלית קלה". אטיולוגית הוא אבחן את הפרעתו כסיפיליס בו נדבק עוד קודם לנישואיו, והמליץ לו על "סדרה נמרצת של טיפולים נוגדי סיפיליס" (9). עם שיפור מצבו, נוצר קשר רומנטי בין מר באואר לבין מרת זלינק. בד בבד, החלה אידה לסבול מכאבי ראש מיגרנוטיים, מאובדן קולה - אפוניה ומ"שיעול עצבני"- "tussis nervosa" בשפתם של רופאי זמנה. תופעות אלה התמתנו בשנים שלאחר מכן, כשבגיל 16 לערך המיגרנות נעלמו; למספר שנים לפחות.
על פי דיווחה של אידה, היא התנסתה בראשונה מבין "ההטרדות המיניות" בהיותה בת 14. האירוע שדווח כך היה: מר זלינק קבע עם אשתו ועם אידה, שהן תגענה אחר הצהריים אל חנותו, שהייתה ממוקמת בכיכר המרכזית של העיר, כדי לצפות בתהלוכה דתית. אולם לאחר שנקבע המפגש, שכנע מר זלינק את אשתו להישאר בבית, שילח את עובדיו ונשאר לבדו עם אידה. כשמועד התהלוכה התקרב, ביקש ממנה מר זלינק לחכות לו ליד הדלת המוליכה מן החנות אל מדרגות הקומה השנייה עד שיוריד את התריס. הוא חזר לאידה, שהמתינה לו אך במקום לצאת דרך הדלת הפתוחה, הידק לפתע את הנערה אל גופו ונשק לה בשפתיה. הנערה, שלדעת פרויד הייתה אמורה לחוות תחושה ברורה של גירוי מיני, חשה באותו רגע בחילה עזה. היא נחלצה מידיו, חלפה במרוצה על פניו ומיהרה לברוח מן החנות. כעבור כמה ימים, בהם הקפידה לא להיוותר לבדה עם מר זלינק, חודש הקשר ביניהם כאשר על פני השטח נראה היה ששום דבר יוצא דופן לא אירע ביניהם. סודה לגבי האירוע שבחנות נשאר נעול בליבה במשך כמה שנים עד זמן מה לפני הגעתה לטיפול אצל פרויד. בגיל 16 היא עברה את השנייה מבין "ההטרדות המיניות" שלה, הידועה כ"האירוע ליד האגם". המטריד הפעם? מר זלינק שוב. להלן האירוע שליד האגם, כפי שדווח על ידי פרויד במאמרו (1): אידה ומר זלינק מטיילים ליד אגם המצוי בשולי יער עבות יפהפה שבהרי האלפים. במהלך הטיול מפתיע מר זלינק את אידה כשהציע לה שיקיימו ביניהם יחסי אהבה. הנימוק שנועד לשכנעה ושלו העניק, כנראה, חשיבות אולטימטיבית היה: "את יודעת, אינני מקבל מאשתי ולא כלום". אידה קטעה את דבריו, סטרה על לחיו והסתלקה מן המקום.
9 חודשים לאחר מכן, לא פחות ולא יותר, היא לקתה בכאבי בטן עזים אשר אובחנו כדלקת התוספתן. בדומה לכמה מהפרעותיה הקודמות, גם הפרעה זו לא טופלה באף דרך רפואית ונעלמה כלעומת שבאה. במאמרו על "דורה" פירש אותה פרויד כ"דלקת מדומה", ושיער שמקורה בפנטזיה של לידה, הקשורה לאירוע שליד האגם (3, עמ' 88-89).
בהמשך עברה הנערה מספר טיפולים כגון טיפול חשמלי המופעל ישירות על מיתרי הקול, קרוב לוודאי הגרייה חשמלית של חלקים אחרים בגופה (2), הידרותראפיה ומכלול טיפולים תרופתיים, כולם מקובלים באותם הזמנים כאמצעים מתקדמים לטיפול בהיסטריה. הטיפולים, שכשלו בזה אחר זה, והסבל הרב שנגרם לה כתוצאה מהם, הטמיעו בה אכזבה וחוסר אמון ברופאים. שנתיים לאחר האירוע ליד האגם, בהיותה בת 18 כמעט, הובאה אידה על ידי אביה, שלא מרצונה, לרחוב ברגאסה 19 בווינה, שם בדיוק מצויה עד היום הקליניקה של זיגמונד פרויד.
הקליניקה של פרויד בווינה (מקור: ויקיפדיה)
למרקם המשפחתי של הבאוארים ניתן להוסיף שני פרטים: מלווינה, דודתה האהובה של אידה, אחותו הבוגרת מעט ממנו של אביה, הייתה מוכרת לפרויד כסובלת מ"פסיכונוירוזה חמורה אבל ללא סימנים היסטריים אופייניים" ודודה של אידה, אחי אביה, היה רווק היפוכונדר (3, עמ' 38).
הטיפול
הנערה הייתה זכורה לפרויד מתחילת הקיץ בו הייתה בת 16 (או 15 וחצי על פי מקורות סמוימים), כאשר ביקרה אצלו לשם התייעצות בנוגע לשיעול וצרידות ממושכים. הוא הציע לה טיפול פסיכולוגי, אך היא דחתה את הצעתו על הסף. תופעות אלו, שהיו אז ממושכות יותר ביחס לתקופות אחרות, שככו מעצמן בהמשך.
בהביאו אותה הפעם לטיפול, הקפיד אביה לעדכן את פרויד בסיפוריה על ידידו הוותיק, מר זלינק. הוא שיתף אותו בדיווחה על הטרדה מינית שהתרחשה בטיולן המשותף של שתי המשפחות, זלינק ובאואר, בהרי האלפים. זה קרה, על פי דבריה, כאשר הייתה בת 16, ליד אגם שבשולי יער אבות יפהפה. היא טענה גם ששנתיים קודם לכן, בעת שהותה בחנותו, ניסה מר זלינק לפתות אותה מינית (שני האירועים מתוארים לעיל בפרק "תולדות העבר של הנערה ומספר פרטים נוספים על בני משפחתה"). מר באואר סיפר לפרויד שכאשר שמע את הדברים, מיהר לברר את סיפוריה של בתו עם מר זלינק. הלה הכחיש אותם לחלוטין וטען שהם פרי דמיונה. מר באואר האמין לו. בתום פגישתו עם פרויד, הוא ביקש ממנו "להנחות אותה לדרכים טובות יותר".
בפגישתו עם אידה, התרשם פרויד מ"נערה פורחת בעלת תווי פנים נבונים ונעימים" (9). סימני הפרעתה היו: דכדוך כבד, חוסר רצון לעזור לאמה, ביטויי כעס על אביה והימנעות מקשרים חברתיים. באותם הימים היא נהגה להשתתף בהרצאות של חוגי נשים, שניחוח של פמיניזם נדף מהם. עם "היסטריה" כאבחנה, יצאו השניים, אידה באואר ופרויד, לדרכם הטיפולית שתהיה קשה, אינטנסיבית, קצרה ובלתי גמורה.
מן השיחות עם אידה למד פרויד מספר נתונים הקשורים למדיום המשפחתי, וה"חוץ משפחתי" של שנות ילדותה ונעוריה, ועל חשיבותם הרבה בנוגע להפרעתה. אציין בקצרה את עיקרם:
- הקשר בין הוריה של אידה היה דל ורחוק מלהיות מספק, כפי שאפשר להבין, בין היתר, מוידויו של מר באואר
בפני פרויד: "אינני מקבל מאשתי ולא כלום" *.
- הקשר בין בני הזוג זלינק היה אף הוא ללא אפיונים מלהיבים, ארוטיים או אחרים.
- מר באואר ניהל קשר רומנטי עם מרת זלינק "מתחת לאפו" של בעלה. סימניו היו כה גלויים עד שלא ניתן היה להתעלם מהם: טיולים משותפים, פרישות תכופות לחדרים מבודדים, שהות משותפת בבתי מרפא ועוד. אבל מר זלינק בחר לעצום את עיניו. הוא לא הפריע כהוא זה לאהבתם. על פי הבנתה של אידה, הייתה היא עצמה הפרס שחפץ מר זלינק לקבל על כך. היא האמינה שאביה מסר אותה כסחורת חליפין לידי מר זלינק. כאשר ניסתה להוכיח את אביה בעניין קשריו הרומנטיים עם מרת זלינק, יצא האב להגנתה וטען שעל ילדיו להכיר לה תודה. את דבריו הסתומים הבהירה אמה. היא סיפרה לאידה שפעם, כשאביה היה במצוקה וניסה להתאבד, הייתה זו מרת זלינק שהצילה אותו. אידה, שלא האמינה לסיפור של אמה, הניחה שאביה בדה אותו על מנת להסתיר ממנה את קשריו עם מרת זלינק.
- בילדותה, כאשר אביה לקה במחלות שונות, החליפה אידה את אימה בטיפול בו. היא ביצעה את תפקידה בנאמנות רבה. נסיבות אלה העצימו את אהבתה אליו. אולם גילוי יחסיו הרומנטיים עם מרת זלינק, גרם לשינוי רגשותיה כלפיו ואמונתה בו פחתה.
- האומנת האחרונה של אידה, "רווקה מבוגרת, משכילה וחופשייה בדעותיה", אליה הייתה אידה מאוד מקורבת, העירה את תשומת ליבה לאהבתם הנסתרת של אביה ושל מרת זלינק, וניסתה, ללא הצלחה, להסית אותה נגדה. אידה דרשה שהיא תפוטר לאלתר.
- האומנת של ילדי משפחת זלינק, "נערה צעירה", שיתפה את אידה בחיזוריו המיניים של מר זלינק אחריה וב"הצלחתו" בעניין; כמו כן, היא סיפרה לה על התנהגותו הפוגענית, כאשר תיכף לאחר מכן הפנה לה את גבו. ווידויה של האומנת התרחש יום יומיים לפני התקרית שליד האגם, דהיינו כשנתיים לפני תחילת טיפולה של אידה אצל פרויד. לאוזני פרויד הוא הגיע רק בפגישתם האחרונה, כאשר היא הודיעה לו על הפסקתה את הטיפול.
- אידה שימשה כשמרטפית של ילדי זלינק, והייתה קרובה מאוד לאימם. קשריה אתה ידעו תהפוכות ובשלב מסוים, לאחר שנגלו לה יחסיה עם אביה, הפך יחסה כלפי מרת זלינק לדו ערכי. הוא נע בין תיאורים כגון "גופה הלבן המקסים" לבין קנאה וכעס. על אף זה, נמשכו הקשרים בין השתיים לאורך זמן. בבגרותה של אידה, הן נהגו לשחק יחד ברידג'. עם הגיעו של הכיבוש הנאצי לאוסטריה, הגנה מרת זלינק על אידה וסיפקה לה מקלט בו הסתתרה עד לצאתה לניו יורק ב-1939.
*במאמרו מספר פרויד על מר זלינק, שבאירוע שליד האגם התוודה בפני אידה באותן המילים בדיוק. בין חוקרי המקרה יש המניחים שייתכן ש"מקריות" זו היא פרי טעותו של פרויד
שיחותיהם הטיפוליות של אידה ופרויד התרחשו, רובן ככולן, באווירה טעונה. תכניהן סבבו סביב תסמיניה המגוונים, זיכרונותיה ודיווחיה. פרויד, אשר נהג בגישה החלטית, הרבה בפירושיו המיניים הפרסברטיביים למדי, ודורה הרבתה להתנגד אליהם. ה"טכניקה" הטיפולית של פרויד, כפי שהיא מסתברת מדיווחו, לא הייתה מאופקת ו"אינסטרומנטאלית" כמצופה מפסיכואנליטיקאי. כמה ממבקרי מאמרו רואים בה צורה של חקירה משטרתית (11,10) יותר מאשר תשאול אמפטי וסבלני באמצעותו "מקלף" המטפל שכבה אחר שכבה מחוויות מטופלו. בניגוד לאביה, פרויד האמין לאידה שאכן מר זלינק הטריד אותה מינית.
מקום נכבד בטיפולה של אידה תופסים שני חלומותיה; מוקד עלילת חלומה הראשון הוא אש שפרצה בביתה. אביה הזדרז להציל את ילדיו. אמה, שהייתה עסוקה בהצלת קופסת תכשיטיה, מפריעה לפעולתו. בחלומה השני, נפטר אביה. אידה, המתקשה למצוא את דרכה ללוויה, לא מצליחה להגיע אליה. בהגיעה לביתה, היא קראה ברוגע בספר עב כרס. שני חלומותיה זכו מצד פרויד לפירושים בעלי אופי מיני ו/או אדיפאלי. כך, למשל, פורשה קופסת תכשיטיה של אימה (מתוך חלומה הראשון של אידה) כאיבר מין נשי. אין בשני חלומותיה, המעניינים כשלעצמם, כדי לשפוך אור חדש על הבנת המקרה. הרכבם, כמו זה של חלומות מעניינים רבים, מסורבל במבט ראשון, ותואם את אמירתם של אלו הרואים בחלום סוג של "שיגעון פיסיולוגי" (12).
מאמרו של פרויד על דורה (1) ידוע כאחד הארוכים והמפורטים מבין מאמריו. כמתקשים לנהוג אחרת ממנו, כתבו רבים ממבקריו ספרים שלמים אודותיו (9,2) או כאלה הכוללים התייחסות משמעותית אליו (13). בניסיוני להימנע מכך, אעבור כעת לשלוש פגישותיהם האחרונות של אידה ופרויד. השתים הראשונות מתוכן, עסקו בפירוש חלומה השני (החלום בו אידה אינה מצליחה להגיע ללוויית אביה, דווח עליו בעמ' הקודם במאמר זה). בפגישותיהם אלה, היא לא עסקה כהרגלה בשלילת פירושיו של פרויד, אך עם סיום פגישתם השנייה מתוכן, שאלה: "בעצם, מה בסך הכול התברר כאן?" בפתח פגישתם שלאחר מכן (האחרונה של הטיפול), היא הודיעה לו על החלטתה להפסיק את הטיפול; ללא התרעה מוקדמת, ללא עיבוד תהליך הפרידה וללא סיכום. העובדה שפרויד הקדיש לה תשומת לב רבה והתבוננות מעמיקה, לא הניעה אותה מהחלטתה. ומי יודע? כפי שמניחים כמה מחוקרי המקרה, אף ייתכן שעובדה זו היא שדרבנה אותה לנקוט בצעד כה פוגע ומתסכל עבורו. עם סיום פגישתם האחרונה, איחלה לו "חג שמח" והלכה לדרכה. טיפולה של אידה, אשר התקיים בתכיפות של 6 (במקורות מסוימים "רק" 5) פעמים בשבוע ונמשך 11 שבועות, נקטע בפתאומיות בערב יומה האחרון של שנת 1900, כמה שעות לפני ליל הסילבסטר של אותה השנה. מייד לאחר מכן מיהר פרויד לכתוב את מאמרו.
כעבור 15 חודשים ייפגשו אידה ופרויד פעם נוספת ואחרונה. בפגישה זו סיפרה לו על ביקורה אצל בני הזוג זלינק, אשר התקיים מתישהו בתקופה שלאחר סיום טיפולה. על אף שמטרת ביקורה הייתה לנחמם על מות אחד מילדיהם, היא מצאה לנכון להתעמת אתם בקשר להטרדות המיניות של מר זלינק וליחסים הרומנטיים בין מרת זלינק ואביה. בעימות זה, כך היא דיווחה לפרויד, אומתו שתי ה"האשמות". במהלך ביקורה זה אצל פרויד ביקשה אידה לחדש את טיפולה אך הוא סירב.
שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1923 (במקורות מסוימים 1922), ביקרה אידה אצל פליקס דויטש, רופא פנימאי ופסיכואנליטיקאי (לעתיד בעל פרופסורה ברפואה פסיכוסומאטית באוניברסיטת וושינגטון, בעלה למספר שנים של הפסיכואנליטיקאית הלן דויטש, ידידו של פרויד ומטפלו בסרטן הלסת). בפנייתה אליו התלוננה על עצבנות, מיגרנות, עצירות כרונית, אומללות בנישואיה וחרדות יתר ביחס לבנה היחיד. היא הודיעה לו בגאווה ש"היא דורה המפורסמת של פרויד". בעבודתו שהתפרסמה מאוחר יותר, כינה דויטש את אידה "אחת ההיסטריות הדוחות ביותר שנראו אי-פעם" (14).
דיון
בבחירתי לעסוק בסוגיית האבחנה המבדלת של המקרה, איעזר במושגים האבחוניים המוזכרים במאמרו של פרויד.
היסטריה. התופעות, מהן סבלה אידה בילדותה ובנעוריה, היו רבות ומגוונות: קוצר נשימה, "מחושים עצבניים"
"הפרעה עצבנית מובהקת", כאבי ראש מיגרנוטיים, צרידות, איבוד הקול – אפוניה, "שיעול עצבני", כאבי בטן עזים (שאובחנו כדלקת התוספתן) ועוד. בהיותה בת 41, היא סבלה עדיין מתופעות כמו עצירות כרונית, מיגרנות וחרדות בקשר לבנה היחיד, כפי שציין פליקס דויטש במאמרו (14). בביקורה היחיד אצלו, הוא אבחן אותה כ"היסטרית". רוב תסמיניה לא נוצרו בהתאם לחוקים הרפואיים ונעלמו מעצמם. אופיים יכול להתאים לתופעות המרה – קונברסיות, ששויכו בזמנו למחלת ההיסטריה. המושג "היסטריה" הוצא מן הז'רגון הפסיכיאטרי בשנת 1980, עם צאתו לאור של 3 DSM. תופעות ההמרה מסווגות היום תחת השם "הפרעה המרתית" בקבוצת הפרעות הגיוף – סומאטיות. "היסטריה קטנה", המופיעה במאמרו של פרויד (1, 2, 3), ואשר הייתה אבחנה נהוגה בצרפת, אינה מובנת דיה ובוודאי לא מקובלת בתקופתנו. קשה לנחש אם כוונתו של פרויד הייתה להיסטריה "קטנה" מה"היסטריות הגדולות" של שרקו או באם, אולי, המושג שימש אותו להבעת אמפטיה כלפי המטופלת שלו.
התחלות - .malingering מושג זה מוזכר במאמרו של פרויד, בין היתר כאשר טען שאידה למדה להתחלות מאביה. כמו כן, הוא מוזכר לגבי התנהגותה של מרת זלינק ושל אידה עצמה, אשר "חלו" או "הבריאו" בהקשר לנוכחותו או היעדרותו של מר זלינק. בעת שמרת זלינק "חלתה" כאשר הוא היה בסביבתה, נהגה אידה בדרך הפוכה: היא "חלתה" כשהוא היה במסעותיו (3, עמ' 50 – 51).
"דלקת מדומה". במושג זה התייחס פרויד לכאבי הבטן העזים עליהם התלוננה אידה 9 חודשים לאחר האירוע שליד האגם (ההטרדה המינית השנייה, בהיותה בת 16, עמ' 1, 4 - 5 במאמר זה). הם יוחסו בתחילה לדלקת התוספתן, אך משחלפו כמו רבות מתופעותיה ללא כל התערבות רפואית, בוטלה אבחנתם זו. פרויד פירש אותם כביטוי לפנטזיה של לידה, וכאמור, ראה בהם תופעה "מדומה". בימינו מוגדרת "הפרעה מדומה" - "factitious disorder" כזיוף או עיוות של סימני מחלה וסימפטומים או כאינדוקציה של נזקים או של מחלה. "פברוק" ו"סימולציה" אף הם מונחים באמצעותם נוהגים להסביר את אופן היווצרות התופעות המדומות. ההטיה שבהן אינה מכוונת לטובות הנאה חיצוניות כמו כסף, שחרור מהעבודה או מהתחייבויות אחרות, אלא להשגת "תפקיד" החולה בלבד ודרכו להשגת תשומת לב ואהדה. להפרעות המדומות דרגות חומרה, הנעות בין דרגה קלה יחסית לבין צורת הפרעה קיצונית ודרמטית, המכונה תסמונת מינכהאוזן. דיכאון ואובדנות אינם נדירים בתסמונת זו (4). כזכור, הגורם המיידי, שהביא את אידה לטיפולו של פרויד היה המכתב האובדני שהשאירה על שולחנה. הפרעתה המזכירה במידת מה את תסמונת מינכהאוזן, אינה מגיעה לחומרתה הטיפוסית. כמו בכל ההפרעות המדומות, כך גם בתסמונת מינכהאוזן, התסמינים המוצגים יכולים להשתייך לתחום הפסיכיאטריה או לתחומים רפואיים אחרים. ובדרך אגב, ההפרעה תוארה לראשונה ב-1951 על ידי הרופא האנגלי ריצ'רד אשר Richard Asher, שהיה מומחה לאנדוקרינולוגיה ולהמטולוגיה (15). ההפרעות המדומות בכללותן (כמו גם הפרעות ההמרה), משתייכות כעת לקבוצת הפרעות הגיוף – סומאטיות.
הסמנטיקה של ימינו מבדילה בין "הפרעה מדומה" לבין "התחלות". לעומת הלוקים בהפרעות מדומות, השואפים לאהדה ולתשומת לב בלבד, המתחלים רודפים אחרי מטרות מעשיות כמו רווחים כספיים, שחרור מן העבודה או מהתחייבויות אחרות. במאמרו של פרויד ההפרדה בין שני סוגי ההפרעה אינה חדה. מה שברור הוא שאידה באואר לא "חלתה" לשם טובות הנאה כאלו שהוזכרו, אלא קרוב לוודאי, מתוך קשייה הרגשיים.
תסמונת הזיכרון המדומה (הכוזב או השגוי) – ,FMSמושג שנולד בשנות התשעים המוקדמות של המאה שעברה, אינה מופיעה (עדיין?) בין האבחנות הרשומות בספרי הסיווג הפסיכיאטריים. ניתן לשקול אותו, בכל זאת, ביחס לדיווחיה של אידה על הטרדותיו המיניות של מר זלינק (עמ' 1, 4, 5 במאמר זה). האם דיווחיה הסתמכו על מעשים שאכן אירעו או על זיכרון מדומה? אביה לא האמין לה, מר זלינק, אשר שלל בתוקף את אמיתותם, טען שהיא בדתה אותם מדמיונה. אבל כ-15 חודשים לאחר סיום טיפולה, בביקור אחד ובודד אצל פרויד, היא דיווחה לו על כך שבפגישה שקיימה לאחרונה עם מר זלינק, הוא כן קיבל את טענותיה על הטרדותיו המיניות. מי שהאמין לה כבר בראשית היכרותם היה פרויד. בהקשר זה מתעוררת השאלה באם סוגית ההטרדות המיניות בסיפורה של אידה, תואמת את מושג ה – FMS או לא. בנקודה זו ניתן להוסיף ש ""FMS מתייחס לרוב ל"זיכרונות" על אירועים מוקדמים. זיכרונותיה של אידה על ההטרדות המיניות של מר זלינק, התייחסו לאירועים אשר, על פי טענתה, אירעו בגיל 14 ו 16.
בסיכום
בין מבקרי מאמרו של פרויד על "דורה" היו ששאלו האם היא בכלל הייתה חולה (16). בתגובתו לכך, ברוח מבודחת משהו, כתב דרור גרין – דוקטור לפסיכותרפיה וסופר פורח, העוסק בנושא: "זה נראה כאילו מטופלת שלא הייתה חולה פגשה רופא שהיה להוט לרפא אותה ממחלה שלא הייתה לה, במטרה לאמת את התיאוריה שלו" (10, עמ' 120).
לדידי, קביעת אבחנתה של אידה באואר אינה פשוטה, בעיקר בשל הקושי לקבוע באופן מוחלט את הגבולות בין הפרעה המרתית, אשר השתייכה ל"היסטריה" של פעם והמהווה היום חלק מ"הפרעות הגיוף", לבין התחלות – malingering והפרעה מדומה – factitious disorder כפי שהן מוגדרות בימינו; לגבי FMS: האמונה באמיתות זיכרונותיה על ההטרדות המיניות עליהם דווחה, הייתה שונה מאיש לרעהו ומזמן לזמן. ייתכן שפרויד, אשר התייחס לדבריה כאמיתיים, הסתמך על מושג ה"מציאות הנפשית" של המטופל, שטבע בעצמו. כוונתו לכך שמטופלים מסוימים נוהגים לעסוק בקונצפטים נפשיים ובפחדים בלתי מודעים משלהם כאילו היו מבוססים על מציאות, בלי קשר להיותם אובייקטיביים או לא. גישת המטפל כלפי דיווחי המטופל, בין אם הם אמיתיים או לאו, אמורה להיות אחת ויחידה: קבלתם ועיבודם כמציאותיים. המושג נשען, כפי הנראה, על הביטוי"unconscious spirit" של הוגה הדעות הגרמני גיאורג וילהלם פרידריך הגל (1770-1831) (17). קבלת ה"מציאות הנפשית" של המטופל, המתבקשת ברוב הטיפולים, אינה מובנת מאליה כשנושא ה"שקר או אמת" או של "היה או לא היה" נשקל מבחינה משפטית, כמו במקרים מסוימים בהם מועלת האבחנה של .FMS ייתכן גם כי אידה באואר אשר גדלה במשפחה כה דיספונקציונלית כמו שלה, "הזדקקה" ליותר מסוג אחד של הפרעה, לחלופין או במקביל, על מנת לנסות להתמודד עם חייה הסבוכים.
על אף שכרופאים אנו צפויים לדייק מעל ומעבר באבחנתנו, ייתכן שאין הדבר מצוי תמיד בידינו אפילו כיום.
כתבה וערכה: ד"ר הלן שיינפלד
פרויד (מקור: ויקיפדיה)
References
1. Sigmund Freud, Fragment of an Analysis of a Case of Hysteria, 1905. The Standard Edition of
the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, vol. 7, Bruchstuk Einer Hysterie –
Analyse.
2. Hannah Decker, Freud, Dora and Vienna, 1900, Section 4. "Merely a Case of "Petite Hysterie". 1991, The Free Press, New York, N.Y.
3. עמנואל ברמן, פרויד ודורה, הוצאת עם עובד, 1993.
4. Helen Schoenfeld, Jacob Margolin, Stephen Baum, Munchausen Syndrome as a Suicide Equivalent. Abolition of Syndrome by Psychotherapy. American Journal of Psychotherapy, 1987, vol. 41(4), 604-612.
5. Benjamin J. Sadock, Virginia A. Sadock, Kaplan and Sadock's Synopsis of Psychiatry: Behavioral Sciences, Clinical Psychiatry, Tenth Edition, 2007, p. 278.
6. תסמונת שנויה במחלוקת. הארץ, 07.02.2007.
7. Bremner J. Douglas et. al., Neural Mechanisms in Dissociative Amnesia for Childhood Abuse: Relevance to the Current Controversy Surrounding the "False Memory Syndrome", 1996, The American Journal of Psychiatry, vol. 153 (Suppl), 71-82.
8. Bastian Zwisler et al., Shaping Memory Accuracy by Left Prefrontal Transcranial Direct Current Stimulation. The Journal of Neuroscience, 2014, 34(11): 4022-4026.
9. דרור גרין, פרויד נגד דורה, והמודל השקוף של תיאור המקרה, מודן הוצאה לאור, 1998.
10. דרור גרין, הנשים של פרויד, שתי נשים היסטריות, ספרים הוצאה לאור, 2004.
11. Janet Malcolm, Psychoanalysis: The Impossible Profession, 1988, The Psychology of Everyday Life, Standard Edition, vol. 6, p. 240-241.
12. Dusan Kecmanovic, Ethnic Times: Exploring Ethnonationalism in the Former Yugoslavia – Praeger Publishers, 2002.
13. Peter Gay, Freud, A Life for Our Time, New York, London: W.W. Norton, 1988.
14. Felix Deutsch, A Footnote to Freud's "Fragment of an Analysis of a Case of Hysteria, Psychoanalytic Quarterly, 1957, 26: 159-167.
15. Richard Asher, "Munchausen's Syndrome", 1951, Lancet, 1(6650): 339-41.
16. Anthony Stadlen, Was Dora "ill"? In Laurence Spurling (ed.), Sigmund Freud: Critical
Assessments, 4 vols, London and New – York: Routledge, 1989.
17. Jon Mills, Hegel and Freud on Psychic Reality. Journal of the Society for Existential Analysis, 2000, 12(1), 159-183.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
