לפני כשבוע, ביום שלישי, 11 בספטמבר 2018, ציינה הרפואה 40 שנה למקרה המוות המדווח האחרון, לפחות בעולם המערבי, של חולה באבעבועות שחורות, ככל הנראה המחלה הקטלנית ביותר בהיסטוריה האנושית. אלא שלמעשה גבתה המחלה באותו שבוע את חייהם של שני אנשים מתחום הרפואה, וכך שניהם נכנסו להיסטוריה.

ב-11 בספטמבר 1978 הופיעה בעיתון "ברמינגהם מייל", כמו בעיתונים אחרים בבריטניה, הכותרת הראשית: "חידת הנגיף הקטלני לא נפתרה גם לאחר בדיקה וקורבן האבעבועות השחורות מת". היתה זאת הצלמת הרפואית, ג'נט פרקר, בת 40 במותה, ומה שהיה אפוף מסתורין שנים לא מעטות היתה השאלה: כיצד חלתה בעיר השנייה בגודלה בבריטניה, שנה לאחר שארגון הבריאות העולמי הודיע חגיגית (ב-1977) כי המחלה הוכחדה. באותה הודעה צוין כי "המקרה האחרון בעולם שלגביו ידוע דווח מסומליה, אפריקה".

כריכת הספר The last days of smallpox - Tragedy in Birmingham מאת מייקל פאלן

לאחרונה הופיע באנגליה ספר חדש, The last days of smallpox Tragedy in Birmingham, "הימים האחרונים של האבעבועות השחורות: טרגדיה בברמינגהם", בו תיאר מחברו, פרופ' מארק פאלן (Mark Pallen), מומחה למיקרוביולוגיה, גנומיקה וזיהומים, בן 58, המלמד ב-London School of Medicine ובאוניברסיטת וורוויק, את פרטי פרטיה של הפרשה שהיא פרק ייחודי בהיסטוריה של הרפואה המודרנית. בספר הוא מספק תשובה לשאלה שהטרידה רבים באותו קיץ לפני 40 שנה: כיצד היא חלתה?

ג'נט  פרקר, כותב פרופ' פאלן בספרו, החלה להרגיש רע ביום שישי 11 באוגוסט. היא עבדה כצלמת רפואית במחלקה לאנטומיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ברמינגהם. בתוך ימים אחדים הופיעו כתמים אדומים על הגב, על הגפיים ועל הפנים. הרופא שנקרא לבדוק אותה קבע: "בסך הכל אבעבועות רוח" והמליץ על טיפול שמרני, בהתאם.

בדיון שערכו הרופאים הוזכרה בפעם הראשונה המלה "וריולה" (Variola), השם המדעי של המחלה. "ודי מהר אישרנו, הרופאים, כי יש ממש בחששות הגרועות ביותר שהיו לנו. תהינו: כיצד המחלה הזאת, שה-WHO הכריז עליה חגיגית שנכחדה מעל פני האדמה, צצה לפתע דווקא בברמינגהם?"

אלא שאמה של ג'נט, הילדה וויטקומב, היתה ספקנית לגבי האבחון. היא זכרה כי ג'נט חלתה בילדותה באבעבועות רוח, מחלת ילדות נפוצה באותה תקופה, אלא שהפעם המורסות שהופיעו על גופה וכיסו איברים רבים היו גדולות יותר ושונות באופן מובהק. כאשר לא נראו סימני שיפור במצבה, נקבע לג'נט תור בבית חולים. הרופאים החליטו לאשפזה בבידוד מוחלט. כאשר הובאה לחדר באותו בית חולים היא היתה חלשה מאוד ולא יכלה לעמוד על רגליה ללא תמיכה.

פרופ' דבורה סימונס, אז חברת הצוות הרפואי הראשונה שבדקה את ג'נט בבית החולים, סיפרה: "אני עדיין זוכרת שחשבתי לעצמי, מסכנה! הפריחה על העור היתה דרמטית. בבדיקות שנעשו לה הבנו באופן ברור שלפנינו חולה באבעבועות שחורות, אולי המקרה האחרון שהופיע בעולם".

פרופ' סימונס בדקה את ג'נט שוב ושוב ואז בדיון שערכו הרופאים הוזכרה בפעם הראשונה המילה "וריולה" (Variola), השם המדעי של המחלה. סימונס כתבה אותה בדו"ח הרפואי "ודי מהר אישרנו, הרופאים, כי יש ממש בחששות הגרועים ביותר שהיו לנו. תהינו: כיצד המחלה הזאת, שה-WHO הכריז עליה חגיגית שנכחדה מעל פני האדמה, צצה לפתע דווקא בברמינגהם?".

בהיסטוריה של הרפואה צוין כי אבעבועות שחורות היא "מחלה עתיקת יומין" והדעה שרווחה עד שנת 2016 היתה שהיא השתוללה בעולם במשך אלפי שנים" וקטלה יותר אנשים מכל מחלה אחרת בהיסטוריה. ההערכה היא שגרמה למותם של כשליש מכל החולים שנדבקו בנגיף. במאה ה-20 בלבד, מדובר לפי הערכות אלו ב-300 מיליון בני אדם שמתו ממנה בכל רחבי תבל. על גופם של אלה שנדבקו ולמרות הכל שרדו נותרו צלקות נרחבות, מכוערות מאוד.

העדות הראשונה לקיומה של המחלה נמצא במומיה של רעמסס החמישי במצרים, שמת ב-1157 לפני הספירה. הפצעים שהותירה המחלה נראו היטב על גופו כששרידיו הוצאו מהחניטה.

בדצמבר 2016 טענו מדענים ש"קיים סימן שאלה לגבי עתיקות המחלה כמגיפה שהלכה והתפשטה בעולם: ממתי התרחשה ההתפרצות הנרחבת שלה? כנראה לא לפני כמה אלפי שנים, כפי שחשבו, אלא רק לפני כמה מאות".

הכותרת הראשית שדיווחה על המקרה ב-BIRMINGHAM MAIL

ד"ר אדוארד הולמס מאוניברסיטת סידני אמר אז ל-BBC כי "הפתוגן הקטלני היה כאן רק מאות בשנים ולא אלפי שנים כפי שחשבו עד היום". הדעה הזאת עלתה במחקר שנעשה בדנ"א של נגיף שנמצא בשרידי גופתו של ילד שחי במאה ה-17 ומת מהמחלה שהשתוללה אז. ליתר דיוק, נמצא כי הוא מת בשנת 1650 בוילנה, ליטא. המדענים קיבלו היתר לבדוק את שרידי גופתו. כל המידע הקודם לגבי המחלה, שהיא בת אלף שנה לפחות, התבסס על "סימנים פיזיים" כמו אותן מורסות נרחבות וסימן זה התערבב עם סימני מחלות אחרות.

ה-WHO הודיע כאמור על הכחדת המחלה לאחר שבוצעה תכנית חיסון גלובלית שאותה הוביל ארגון הבריאות העולמי. "ייתכן שפה ושם עדיין נקבל דיווחים על מקרים נוספים של חולים, אבל ברור שמדובר במקרים נדירים ביותר", הכריז ה-WHO וב-1977 שב והכריז על הכחדתה ברמה העולמית.

אלא שאז נתגלה המקרה עם ג'נט פרקר ואיש לא צפה שמכל המקומות שבעולם יאובחן חולה באבעבועות שחורות דווקא באנגליה. לפני ג'נט פרקר, המקרה האחרון של חולה שראו רופאים בבריטניה היה ב-1973 .

פרופ' אלסדייר גדס (Alasdair Geddes), שהיה אז רופא-יועץ למחלות זיהומיות בבית החולים "איסט ברמינגהם", נזכר עתה: "למקרה של גב' פרקר היתה השפעה כלל עולמית משום שבני אדם ידעו אז כי נעשתה הכרזה רשמית שהמחלה הוכחדה כליל. חששות כבדים ליוו את הדיווח על המקרה הזה. לא רק פאניקה אחזה את העיר ברמינגהם, גם הממשלה הבריטית היתה בפניקה וה-WHO חשש שהמחלה חזרה". בעקבות דיון שקיימה הממשלה הבריטית, מיהרו להגיע לברמינגהם בכירים של ה-WHO וצוותים מהתקשורת הבינלאומית. "זה הפך לסיפור גדול בכל רחבי תבל".

פרופ' גדס. "כולנו היינו בחרדה"

שבו ופורסמו אז פרטים על המחלה, על כך שתקופת ה"דגירה" שלה ממושכת – לערך 12 יום. "מסיבה זאת היינו כולנו בחרדה שמא יתגלו דווקא באנגליה מקרים נוספים", נזכר פרופ' גדס. כל מי שהיה בקרבת ג'נט פרקר, שנאבקה על חייה במתקן הבידוד המיוחד בבית החולים, נקרא להתחסן וגם הוכנס לבידוד.

החיסון כנגד אבעבועות שחורות הוצג לראשונה בעולם ב-1796. המדען הבריטי אדוארד ג'אנר גילה את הנגיף ופיתח את תרכיב החיסון שזיכה אותו בכינוי "אבי תורת החיסון".

על פי התיעוד שבידי ה-WHO, ההתפרצות האחרונה באירופה – זו שקדמה לברמינגהם – התרחשה ב-1962 בשטוקהולם: ימאי שבדי חזר מאינדונזיה וממנו החלה שרשרת הדבקה. 25 אנשים חלו, ארבעה מתו. הזיהוי המוחלט שמדובר באבעבועות שחורות הושג רק כעבור חודשיים. רק כאשר נתקלו הרופאים השבדים בחולה השביעי בשרשרת זו "נפל אצלם האסימון" שמדובר במחלה שחשבו שכבר איננה קיימת.

בין כל אלה שנקראו להתחסן בברמינגהם היו בעלה של ג'נט והוריה אבל גם הטכנאי שהגיע לביתה כדי לתקן מכשיר שהיה מקובל באותם ימים לשטיפת סיר לילה (!), כל הצוות שהיה על האמבולנס שהביאה לבית החולים, הכומר של בית החולים ורופא המשפחה, שראה אותה במרפאתו הקהילתית. הם תושאלו לגבי תנועותיה בימים שקדמו להופעת תסמיני המחלה, היכן שהתה, כמה זמן, מי היה בקרבתה. עלה חשש שהמחלה תתפשט במהירות. ב-28 באוגוסט, שבועיים בלבד לאחר שנראו לראשונה תסמיני המחלה של ג'נט פרקר, יותר מ-500 בני אדם חוסנו.

כך נראו הכתמים והמורסות אצל החולה

אלא שנותרה שאלה אחת שהיתה בגדר חידה גדולה שנים לא מעטות: כיצד היא נדבקה?

כשהעמיקו הרשויות בתחקור, עלה שמו של פרופ' הנרי בדסון, ראש המעבדה לחקר האבעבועות השחורות בבית הספר לרפואה בברמינגהם. הוא היה מוטרד מאוד מהתפרצות המחלה כיוון שג'נט עבדה עימו. "שאלתי אותו", נזכר פרופ' גדס, "הנרי, אולי אתה יכול להיזכר במשהו? אבל הוא שתק וסירב לענות. בעת שחקרתי אותו, באדיבות רבה, הזזתי בעדינות את ראשו הצידה כדי שאוכל להסתכל במיקרוסקופ שהיה על שולחן עבודתו. ראיתי היטב חלקיקים בצורה מלבנית, שהזכירו אבן בניין והיו אופייניים לוריולה, נגיף האבעבועות השחורות. בדסון הגיב בתדהמה. הוא נראה מפוחד מאחר שעלה ספק קטן שבדרך כלשהי הנגיף 'ברח' מהמעבדה שלו והדביק את ג'נט פרקר, הוא ידע זאת וידע מה הולך לקרות.

"הנגיף הזה היה במקורו במעבדה שלו ודי מהר נולדה הסברה שהנגיף התפשט מהמעבדה לבניין דרך מערכת האוורור, אלא שאז עלתה השאלה: אם זה נכון, אז מדוע רק היא נפגעה?".

"עד מהרה הופנו כל הזרקורים לעבר פרופ' בדסון", כתב מחבר הספר פרופ' פאלן. הוא היה אז בן 49. פרופסור ידוע שם גם ברמה בינלאומית, שנחשב למומחה למחלה הזאת. "התקשורת עטה על ביתו. העיתונאים והצלמים הקימו מחנה אוהלים ליד הבית. אבל אני חושב שהוא עבד קשה כדי שהעולם ייפטר מאבעבועות שחורות ולדעתי הוא היה גיבור, גיבור טרגי", כתב פרופ' פאלן.

באוקטובר 1979 דחו שלושה שופטים בבית משפט השלום בברמינגהם את טענת התביעה, לפיה הפרה אוניברסיטת ברמינגהם את "חוק הבטיחות והבריאות בעבודה".  בעיני החוק והמשפט, פרופ' בדסון נמצא נקי מכל אשמה.

במקביל למהומה התקשורתית נשארה ג'נט פרקר בבידוד אלא שחלה הידרדרות במצבה. היא היתה כמעט עיוורת לחלוטין, שתי עיניה היו נפוחות. הרופאים סברו שלקתה באי ספיקת כליות מלאה. המחלה לא הרפתה ממנה והסיבוך הופיע: דלקת ריאות קשה. היא חדלה לענות לשאלות אנשים שהיו ליד מיטתה.

ב-5 בספטמבר, בעודה במיטת חוליה, נפטר אביה בן 77, ככל הנראה מדום לב, בעודו בחדר מבודד. נראה שליבו לא עמד בעקה שהלכה וגברה עקב מחלת בתו. לא בוצעה נתיחה שלאחר המוות משום שהתעורר חשש שיש בכך סיכון שמישהו מהצוות שיבצע הליך זה יידבק בזיהום, אפילו באבעבועות שחורות.

אביה של ג'נט כונה בתקשורת "הקורבן הראשון של התפרצות המחלה". יום לאחר מותו נכנס פרופ' בדסון למחסן ביתו בפרבר של ברמינגהם והתאבד. הוא הותיר אחריו פתק שבו כתב: "אני מצטער שאכזבתי אתכם ושאיבדתי את האמון שנתנו בי כל כך הרבה מידידי ועמיתי – בי ובעבודתי המדעית".

חמישה ימים לאחר התאבדותו של בנסון, ב-11 בספטמבר בשעה 03:50 לפנות בוקר, מתה ג'נט פרקר. אמה פיתחה "צורה מאוד מתונה של מחלת אבעבועות", סיפר פרופ' גדס, והיא שוחררה מהבידוד שבו שהתה ב-22 בספטמבר. היא לא השתתפה בלוויות של בעלה ובתה.

רק ב-16 באוקטובר 1978 הוכרזה העיר ברמינגהם כ"נקייה מהמחלה" ונותרה בכל זאת השאלה כיצד ג'נט פרקר נדבקה בנגיף? תשובה מלאה לכך מעולם לא ניתנה.

באוקטובר 1979 דחו שלושה שופטים בבית משפט השלום בברמינגהם את טענת התביעה, לפיה הפרה אוניברסיטת ברמינגהם את "חוק הבטיחות והבריאות בעבודה".  בעיני החוק והמשפט, פרופ' בדסון נמצא נקי מכל אשמה.

פרופ' בדסון, ראש המעבדה לחקר האבעבועות השחורות בבית הספר לרפואה בברמינגהם. גיבור טרגי

ב-1980 הציגה ועדה ממשלתית מיוחדת דו"ח על המקרה ובו נקבע כי "אין כל ספק שגב' פרקר נדבקה בנגיף במעבדה. הנגיף יכול היה להגיע למעבדה באחת משלוש הדרכים הבאות: דרך זרם אוויר, במגע עם אדם שנשא את הנגיף או ממגע עם ציוד או מכשירים מזוהמים". "איש באמת לא האמין לתיאוריה לפיה התפשט הנגיף בבניין המעבדה דרך תעלת מערכת האוורור", כתב בספרו פרופ' פאלן.

פרופ' פאלן. תשובה לתעלומה

פרופ' סימונס אמרה ל-BBC: "מדוע היא מתה? מדוע חלתה כל כך קשה? אני עדיין תמהה. אבל אם לא מצאו מה קרה לפני 40 שנה, לא נדע באופן ברור גם עתה. התעלומה נותרה בעינה".

מאז ונכון להיום, לא היו מקרים נוספים של התפרצות המחלה. רק בשתי מדינות בעולם – ארה"ב ורוסיה – בתנאים מאד מיוחדים, מאוחסנים נגיפי אבעבועות שחורות. רשמית: לצורכי לימוד. מעת לעת עולות ספקות לגבי הרוסים ונטען שייתכן שהנגיף אצלם מיועד לשמש כ"נשק יום הדין הביולוגי".

אגב, בגיליון אוגוסט של "הרפואה" (ראו עמ' 494) דווח כי בעקבות מתקפת האנתרקס בשנת 2001, המליץ המכון לרפואה בארה"ב להצטייד בתרכיב חיסון נגד אבעבועות שחורות וכן לפתח לפחות שתי תרופות נגד המחלה. כאמור, נגיפי הוריולה שמורים היטב ב-CDC, המרכז לבקרת מחלות ומניעתן  באטלנטה, ארה"ב, וכן במוסד וקטור, בנובוסיבירסק ברוסיה. עם זאת, עקב חשש לזליגת הנגיף ממוסדות אלה וגם לנוכחות הנגיף בגופות שיימצאו בקרח-עד, או בשל הרכבתו מחדש בשיטות של ביולוגיה מולקולרית, המחלה עדיין מאיימת על אוכלוסיית העולם, כך דווח ב-Nature.