אבי היה בן שש כשחלה בדיפתריה. אז, בשנות ה-20 של המאה ה-20, לא היה הרבה מה לעשות והרבה ילדים מתו. למרבה המזל, הוא החלים מהמחלה, אך החלמה פירושה היה בידוד: הוא לא יכל להיפגש עם חבריו או ללכת לבית הספר במשך שישה חודשים.
עוד בעניין דומה
40 שנה לאחר מכן, דיפתריה כבר לא התקיימה יותר. ואז, שתי אחיות, בערך בגילאי שמונה ותשע, החלו להתעטש, להשתעל ולהתלונן כי עיניהן מפרישות וכואבות. הן חלו בחצבת. שלושה שבועות מייסרים בבית, כשהתריסים מוגפים כי אור השמש מכאיב מאוד לעיניים. אמנו היתה צריכה לתמרן בין עבודתה לבין מציאת מישהו שיעזור לטפל בנו. אחותי נאלצה להרכיב משקפי שמש במשך חודשים לאחר מכן ולסבול מהצקות חוזרות ונשנות: "ג'קי קנדי, את חושבת שאת כוכבת קולנוע?". שתינו החלמנו, אבל הצלקות נשארו. לי זה גרם לחלום על להיות רופאה כשאהיה גדולה.
אנחנו מתקדמים כך וכך שנים (האומנם?) ואנחנו בשנת 2018, כ-90 שנה לאחר שהילד הקטן ההוא חלה בדיפתריה. עמיתה שלי, רופאה מופלאה, חרוצה ומסורה, בודקת חולה במחלקה. החולה לא מרגיש טוב ומשתעל. עמיתתי חושדת שמדובר בחצבת. ואכן, האבחנה מתאמתת. עכשיו גם הרופאה חולה: משתעלת, מקיאה, חלשה וסובלת מחום גבוה מאוד. אה, שכחתי לציין שהרופאה המוכשרת והמסורה חיה כיום הודות להשתלת כליה לפני 13 שנה, תרומה-חיה מאמה האוהבת. בגלל ההשתלה היא מה שאנחנו מכנים "מדוכאת חיסון", כלומר מערכת החיסון שלה חלשה. זה אומר שהיא נדבקת בקלות בווירוסים ובמחלות ומתקשה להחלים מהם. מצבה של הרופאה מחמיר ועכשיו גם הכליה המושתלת שלה מתחילה לקרוס בגלל המחלה. הגוף שלה לא מצליח להתגבר על הווירוס, היא מרגישה פשוט נורא ולא מסוגלת לעבוד במשך חודשים. היא סובלת, ואיתה סובלים מאות מטופלים שמסתמכים על טיפולה, עשרות מתמחים וסטודנטים שצריכים את סיועה המקצועי ועוד עמיתים רבים שמסתמכים עליה ונאלצים למלא את החלל.
יש חיסון לחצבת והוא קיים מעל 50 שנה. הוא ניתן במדינות רבות והוא יעיל מאוד במניעת חצבת, חזרת ואדמת מאז 1971. אז למה החברה שלי בכלל חלתה? כי יש עכשיו טרנד בלתי מוסבר שלא לחסן, שמוזן על ידי חצאי אמיתות ופייק ניוז. זה נכון: אחד למיליון מתחסנים יסבול מתגובה חמורה לחיסון. מוות כתגובה לחיסון הוא נדיר ביותר. לעומת זאת, לפני קיומו של החיסון, 2.5 מיליון ילדים מתו מחצבת כל שנה. בשנים האחרונות שיעור התמותה ירד ל-100,000 מדי שנה, כאשר רוב המקרים מתרחשים במדינות בעלות הכנסה נמוכה, שם שיעור המתחסנים הוא נמוך יחסית. ועכשיו, יש התפרצות של חצבת במדינות בעלות הכנסה גבוהה, כולל המדינה שלי.
אנשים עם מערכות חיסון מוחלשות, כמו החברה שלי, אינם יכולים לקבל את החיסון. זה בגלל שהחיסון כולל וירוס חי-מוחלש שעלול לפגוע בהם. האנשים האלה תלויים בנו, בילדים שלנו, בילדים שלכם, בנכדים שלי ובילדים של השכנים שלנו - אם אנחנו נתחסן, נוריד את שיעורי התפוצה של המחלה. האנשים האלה, עם מערכות החיסון המוחלשות, הם גם השכנים שלכם, המורים שלכם וכן, גם הרופאים שלכם. הם החלימו מסרטן, או מהשתלות, מקבלים טיפול מתמשך למחלות אוטואימוניות כמו דלקת מפרקים או מחלות מעיים דלקתיות, או שהם נולדו עם מערכות חיסון חלשות. הם חיים בזכות אותם מוסדות רפואיים שאנשים המתנגדים לחיסונים יוצאים נגדם. מגיע להם לחיות ולעבוד אך חייהם מאוימים בגלל אנשים שהולכים אחרי טרנד, טועים ומטעים.
בבקשה מכם, אל תלכו אחרי הטרנד הזה של אנטי-חיסונים. ללא ספק, בחיסונים יש סיכונים, אבל המחלות שהם מונעים מסוכנות הרבה יותר. אני בטוחה שחבריי שלא מחסנים אינם זורקים אשפה ברחוב, אז למה הם רוצים לפגוע באלפי אנשים, כמו החולים שלי, חולי הלימפומה, או בילדים עם עתיד מזהיר, על ידי כך שהם לא מחסנים את ילדיהם? חצבת צריכה להיות מחלה שכבר אינה קיימת, וכך גם ימי הבידוד המייסרים שהיא מביאה. גם אנחנו צריכים להתקדם עם הזמן.