מוד מלחמה – מסתכלים למחלת הקורונה בלבן של העיניים

כמה שהחיים מוזרים ואינם צפויים. עד לאחרונה מצב מערכת הבריאות היה בקושי בשולי החדשות, אחרי נושאים מדיניים, בטחוניים, כלכליים, בידור וחברה. ופתאום עם שלם סקרן לגבי כל פרט אפשרי שקורה אצלנו במחלקות. מה מצב חולי הקורונה? האם יש סכנה שידביקו חולים אחרים בעת שהייתם בבתי החולים? איך אנחנו מתמגנים מפני הידבקות? האם אנחנו חוששים לבריאותנו? מה חושבות המשפחות שלנו? וכמובן, מה דעתנו בשאלה הכי מסקרנת: מתי כל זה ייגמר?

לפני מספר שבועות בלבד, כשדובר על מגיפה מסתורית בסין, שיצרה שם דרמה גדולה, החלה אצלנו ההיערכות. הסתכלנו ימינה ושמאלה והבנו, שחוץ מרופאים פנימאים אין מי שיתנדב ויתגייס לעמוד בחזית הטיפול בחולי הקורונה. ידידי ועמיתי, ד"ר גדי סגל, מהמרכז הרפואי שיבא, ומזכיר האיגוד לרפואה פנימית, היה הראשון שאמר: "אני", וקיבל על עצמו את המשימה להתכונן לפתיחת מחלקה ייעודית אצלו בבית החולים עבור נוסעי אוניית הקרוזים חולי הקורונה וחולים שיגיעו בהמשך לאשפוז.

אחריו התגייסו ובאו, כמו על אוטומט, עוד ועוד רופאים פנימאים בבתי החולים השונים, ועימם צוותים רפואיים. לציבור הרחב, שמותיהם עדיין לא אומרים הרבה, אבל יש פנים ושמות לרופאים הפנימאים בחזית, שמטפלים בחולי הקורונה. יש את ד"ר דרור דיקר ב"השרון", ד"ר גיא דורי ב"העמק", ד"ר ליאוניד ברסקי ב"סורוקה" וחברים אחרים.

האם בחזית הטיפול בחולי הקורונה צריכים לעמוד רופאים ותיקים, שהם לרוב יותר מנוסים אך גם מבוגרים יותר מבחינת הגיל, ואם חלילה יידבקו, יש סכנה מוגברת לסיבוכים אצלם, או שמא דווקא הרופאים הצעירים הם אלה שצריכים להיות בחזית הטיפול בחולי הקורונה? האם לאשר לרופאות בהריון לטפל בחולי הקורונה?

שיהיה ברור. אנחנו שהובלנו אשתקד מאבק ציבורי רחב סביב העומסים הכבדים במחלקות הפנימיות, לא האמנו איזה מאמץ מרוכז וגדול ישקיע משרד הבריאות בהתארגנות ובהיערכות. ברגע האמת, מתברר, כשרוצים וחייבים, אז גם נמצאים התקציבים המתאימים ויש יכולת להניע מהר תהליכים ולייצר עובדות חדשות בשטח.

המאמץ הזה מתרכז בבידוד החולים במחלקות מרוחקות ומבודדות, שקמו בן ליל בהשקעה אדירה של בינוי מואץ שטרם הכרנו כאן ברוב בתי החולים, או בהכשרת חדרים עם לחץ אוויר מיוחד במעגל סגור.

זוהי מחלה שעולם הרפואה והמדע עדיין לא יודעים איך להשתלט עליה, ועם זאת, חרף תנאי אי הוודאות, הטיפול הרפואי נעשה באופן מיטבי, בעזרת שימוש בטכנולוגיות רפואיות, רובן מתחום הרפואה ממרחק, שעד לפני חודש-חודשיים נשמעו אפילו לנו הרופאים כמדע בדיוני. המאמץ האדיר לא נעצר רק בהיבטים הרפואיים. יש חשיבה רבה וניכרת השקעה גם בהיבטים סיעודיים ופסיכולוגיים של טיפול במאושפזים עם הנגיף.

מסתכלים לקורונה בלבן של העיניים

כששואלים אותי האם אנחנו פוחדים, אז ודאי שהתשובה היא: לא מוחלט! מאז ומתמיד אנחנו מטפלים בחולים עם שחפת, עם חצבת, עם סיבוכי שפעת, עם עכברת ועוד שלל מחלות מידבקות מאוד. גם כעת, אנחנו כרופאים מסתכלים למחלת הקורונה בלבן של העיניים ולא חוששים לטפל בחולים, כפי שנדרש. זאת אינה רק קלישאה. לגמרי איננו מנותקים מהמציאות. אנחנו עירניים, ענייניים ומבינים את גודל האתגר שלפתחנו.

העצוב הוא, שאפילו כעת, תחת עננת המשבר, נמשכים הקשיים הכרוניים שלנו, כאילו מדובר ביקום מקביל. לא די שחסרים תקני רופאים למילוי השורות, הרי שגם תקנים קיימים - לא כולם מאוישים, כי יש מקרים שבהם מסרבות הנהלות בתי החולים לאשר גיוס מתמחים ומומחים לתקנים קיימים רק כדי לחסוך עוד כמה משכורות

יש למלחמה כעת רמטכ"ל ומפקד עליון. משרד הבריאות מנהל את קרב הבלימה. בבתי החולים אנו מקבלים הנחיות ברורות, קשובים להן וערים לדינמיקה של שינויים בהוראות השעה, על רקע ניסיון שמתחיל להצטבר בטיפול בחולים. בה בעת, אנחנו כמובן מודעים לצורך להתמגן בצורה המיטבית כדי להגן בראש ובראשונה על עצמנו מפני סכנת הדבקה על עמיתנו במחלקות, על החולים האחרים שלנו וכמובן, על בני משפחותינו.

פה ושם מתעוררות במחלקות שאלות מתחום המוסר והאתיקה. למשל, האם בחזית הטיפול בחולי הקורונה צריכים לעמוד רופאים ותיקים, שהם לרוב יותר מנוסים אך גם מבוגרים יותר מבחינת הגיל, ואם חלילה יידבקו, יש סכנה מוגברת לסיבוכים אצלם, או שמא דווקא הרופאים הצעירים הם אלה שצריכים להיות בחזית הטיפול בחולי הקורונה? האם לאשר לרופאות בהריון לטפל בחולי הקורונה? וכך הלאה, האם לייצר אמות מידה בענין. יש גם סוגיה אחרת, שקשורה יותר לתחום הפולקלור, והיא חובת גזיזת זקנים אצל צוותים רפואיים שצריכים לשים מסיכות על הפנים ולאטום עצמם לגמרי.

כך או אחרת, המצב כרגע תחת שליטה מלאה, והחולים בקורונה מקבלים טיפול מיטבי על ידי צוותים רפואיים מסורים ואחראיים.

בתסריטי חירום אנחנו כרופאים ננהג כמו בפיגוע אמיתי

"ואם חלילה המצב ייצא משליטה והמוני חולי קורונה יציפו את בתי החולים, מה תעשו אז?" אני נשאל רבות.

אפשר לצייר תרחישים אפוקליפטיים שונים, אבל בתסריטי חירום אנחנו כרופאים ננהג כמו בפיגוע אמיתי. לצערנו, הרפואה בישראל מתורגלת במצבי חירום. לצערנו, היו שנים של מלחמות, של פיגועים המוניים, של לחץ מתמיד על שערי בתי החולים. בתרחישי קיצון נדע איך לנהוג. למשל? את חולי הקורונה הקלים נשחרר בקצב מואץ לאשפוז ביתי וניעזר ברפואה מרחוק. למשל? נדחה בבתי החולים בירורים וטיפולים אלקטיביים לזמן אחר. למשל? הרופאים שיתפנו במכונים והצוותים יגיעו לסייע לנו במחלקות הפנימיות.

מה לנו ולפוליטיקה

בשבוע האחרון שיגרנו קריאה לראש הממשלה בנימין נתניהו וליו"ר מפלגת כחול לבן בני גנץ, לפעול במהירות להקמת ועדת בריאות בכנסת, כבר בשבוע הנוכחי. לנו זה ברור. כפי שמוקמת ועדת חוץ וביטחון כדי ללוות את נושאי הביטחון וכפי שקמה ועדת כספים ללוות את ההקצאות הכספיות ואת כלכלת המדינה, כך צריכה לקום לאלתר ועדת בריאות. זו עת מלחמה. חובה שכלל הזרועות והרשויות תהיינה מחוברות לצרכים ולאתגרים. אין הצדקה לכך שהרשות המחוקקת והמבקרת לא תיקח חלק באתגר הלאומי.

אבל רגע. כולם שוכחים שהחיים עצמם נמשכים, גם מעבר לקורונה. אצלנו במחלקות הפנימיות, שממשיכות לתפקד כרגיל, העומסים גברו, כי נגרעו מיטות לטובת מחלקות חולי הקורונה וגם רופאים ואנשי צוות. המשמעות היא שיש צורך לתמרן יותר מהרגיל.

בכלל בתי החולים מועסקים כ-1,500 רופאים פנימאים. בערך 500 רופאים מומחים ועוד כ-1,000 מתמחים. זה ודאי לא מספיק, גם בימי שגרה. אנחנו טוענים כבר תקופה ארוכה שחסרים לנו כ-450 רופאים. שליש מהם מומחים, שני שליש מתמחים. אירוע הקורונה רק מחדד את הצורך בגיוס מהיר של רופאים למילוי השורות במחלקות. העצוב הוא, שאפילו כעת, תחת עננת המשבר, נמשכים הקשיים הכרוניים שלנו, כאילו מדובר ביקום מקביל. לא די שחסרים תקני רופאים למילוי השורות, הרי שגם תקנים קיימים - לא כולם מאוישים, כי יש מקרים שבהם מסרבות הנהלות בתי החולים לאשר גיוס מתמחים ומומחים לתקנים קיימים רק כדי לחסוך עוד כמה משכורות!