במחקר אשר פורסם בכתב העת 'Annals of the Rheumatic Diseases', מטרת החוקרים הייתה לאפיין את היעילות והבטיחות של הטיפול עם אניפרולומאב בחולי זאבת אדמנתית מערכתית (SLE) בקרב מספר תתי-קבוצות, הכללו את חתימת גן האינטרפרון (IFNGS: interferon gene signature), ומאפיינים קליניים ודמוגרפיים.
עוד בעניין דומה
החוקרים ערכו אנליזות פוסט-הוק של מידע מאוגם (pooled data) מתוך מחקרי הפאזה 3 - TULIP-1/TULIP-2 מבוקרי האינבו, על טיפול תוך-ורידי עם אניפרולומאב בחולי SLE בינונית עד חמורה, אשר נמשכו 52 שבועות. התוצאים הוערכו בתתי-קבוצות אשר נקבעו מראש: IFNGS (גבוה/נמוך), גיל, מין, מדד מסת הגוף, מוצא אתני, אזור גאוגרפי, גיל תחילת המחלה, טיפול עם סטרואידים, פעילות המחלה וסמנים סרולוגיים.
במידע המאוגם נכללו חולים המטופלים עם אניפרולומאב במינון 300 מיליגרם (360/726) או אינבו (366/726), כאשר 82.6% מתוכם היו בעלי IFNGS גבוה. מטופלים עם IFNGS גבוה היו בעלי פעילות מחלה גבוהה יותר בבסיס, והיו בעלי סיכוי גבוה יותר לסמנים סרולוגיים לא-תקינים, לעומת מטופלים עם IFNGS נמוך. באוכלוסייה הכוללות נמצא כי שיעור גבוה יותר של מטופלים אשר טופלו עם אניפרולומאב, לעומת אינבו, הגיעו לתגובה לפי ה-British Isles Lupus Assessment Group-based Composite Lupus Assessmentי(BICLA) בשבוע 52 (הפרש 16.6%; nominal p<0.001). הפרשי ה-BICLA כתגובה לטיפול עם אניפרולומאב, לעומת אינבו, הושוו לאוכלוסייה הכללית לאורך מרבית תתי-הקבוצות שהוגדרו מראש, כולל תתי-קבוצות לפי מינון הסטרואידים הבסיסי (<10/≥10 מיליגרם/יום פרדניזולון/תואם), ולפעילות הקלינית של המחלה (לפי הציון במדד ה-SLE Disease Activity,י<10/≥10). תתי-קבוצות עם הפרשי טיפול גדולים יותר כללו את המטופלים עם IFNGS גבוה (18.2%), מטופלים עם סמנים סרולוגיים לא תקינים בבסיס (23.1%), ומטופלים ממוצא אסייתי (29.2%). פרופיל הבטיחות של אניפרולומאב היה דומה בקרב כלל תתי-הקבוצות.
החוקרים מסכמים כי הטיפול עם אניפרולומאב באוכלוסייה מגוונת של חולי SLE בדרגה בינונית עד חמורה שמר באופן קבוע על יעילות ובטיחות. בקרב מספר תתי-קבוצות, גודל דגימה קטן הגביל את יכולת המסקנה בכל הנוגע ליעילות הטיפול עם אניפרולומאב.
מקור: